מכה שורשים: הסיפור של מרים ונכדה הטייס

02.05.2019 | יעל פוקס
מרים לפיד, ניצולת שואה, עמדה בקהל במסדר כנפיים כשבנה סיים את קורס-הטיס והפך לטייס מסוקים, ולימים נהרג בהתרסקות מסוק. כשלושים שנים אחרי כן צפתה בנכדה, סרן ר', מקבל גם הוא את כנפי-הטיס. "הבחירה להיות לוחם ולשאת בנטל קשורה ללא ספק לסיפור של סבתא"

אני פוגשת בסרן ר', טייס "ינשוף" (בלאק-הוק) בטייסת 123 ("ציפורי המדבר") ומדריך בבית הספר לטיסה, שעות ספורות לפני שיוצא עם חניכיו לסדנת המילוט בקורס-הטיס. הוא הסכים לעצור את עבודתו השוטפת ולשתף בעברו שלו ושל משפחתו. בכך, כמו בכל יום בחייו, הולכים זה לצד זה העבר, ההווה והעתיד.

 
צילום: מייק יודין

את כנפי-הטיס קיבל סרן ר' לפני שנים אחדות. בקהל עמדה סבתו, מרים לפיד, ניצולת שואה. אך זו לא הייתה הפעם הראשונה שעמדה לצד רחבת המסדרים. לפני כ-30 שנים עמדה באותו המקום כשאביו של סרן ר', רן ז"ל קיבל גם הוא את כנפי-הטיס והיה טייס מסוקים בחיל-האוויר הישראלי. ב-2009 מצא רן ז"ל את מותו בהתרסקות מסוק.

"קצת לפני שאבא שלי נהרג, הוא, סבתא והאחים שלו טסו לטיול שורשים באירופה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבתא סיפרה מה קרה, וברגע הזה התחולל שינוי במשפחה", נזכר סרן ר'. "לאחר מכן אבא החליט לקחת גם אותנו למחנה הריכוז 'ברגן בלזן' שבו סבתי שהתה בעת המלחמה. שם התחיל החיבור האמיתי שלי לסיפור".

 
צילום: מייק יודין | עיצוב גרפי: נועה בן אליעזר

הסיפור מתגלה
מרים לפיד נולדה בשנת 1932 בהולנד, וכשהייתה בת שש פרצה המלחמה. היא גורשה מבית-הספר בו למדה ועברה ללמוד בבית-ספר יהודי מאולתר. כ-107,000 יהודים גורשו מהולנד למחנות. מרים הועברה עם משפחתה למחנה "ברגן בלזן".

"זכורה לי הנסיעה ברכבת, רכבת בהמות להובלת בקר. שהינו בה יומיים, מושגי הזמן במלחמה לא נתפסו", מספרת מרים בעדותה. "הגענו ל'ברזן בלזן' לתחנת רכבת קטנה ומשם הלכנו ברגל שבע שעות. הגענו למחנה ההולנדי בתוך 'ברגזן בלזן'. המשפחות היו יחד, אבל לא באותם הצריפים. המבוגרים עבדו בעבודות פרך, בעיקר בבתי חרושת של נעליים בשביל התעשייה הצבאית של הנאצים". בעקבות העבודות הקשות במחנה נפטר אביה של מרים מתת-תזונה ותשישות ביום ההולדת של אמה.

 
מרים כילדה לפני המלחמה | תמונה באדיבות המשפחה

"תמיד ידעתי שסבתא הייתה בשואה, אבל לא ידעתי את כל הפרטים ואת כל הסיפור. היא לא סיפרה דבר. רק כשאנחנו נולדנו היא התחילה לספר לילדים את מה שקרה, ולאט לאט גם אני נחשפתי", משתף סרן ר'. "בצבא, כשהייתי בתוכנית 'תלפיות', ביקשתי מסבתא שתבוא לספר את סיפורה מול חבריי. שם שמעתי אותה בפעם הראשונה מספרת את כל הסיפור מול אנשים רבים. אני חושב שהשירות הצבאי פתח לי צוהר להתעסקות בנושא. אני לא יודע אם זה בגלל השירות הצבאי או בגלל התקופה בה התחברתי לסיפור ולמסר שאנחנו מקבלים מסבתא. אין ספק שיש כאן שילוב של השניים".

 
צילום: מייק יודין | עיצוב גרפי: נועה בן אליעזר

אל עתיד טוב יותר
לקראת סוף המלחמה, העמיסו הגרמנים את משפחתה של מרים ויהודים נוספים על שלוש רכבות בעלות קטר אחד. באותה העת חלתה אימה של מרים במחלת הטיפוס. "אף אחד לא ידע למה לקחו אותנו. בדיעבד, מסתבר שהם חשבו שאולי בכל זאת אנחנו שווים משהו ולא רצו שישחררו אותנו סתם. הרכבת הזו הייתה סוריאליסטית לחלוטין. היו לנו מספר שומרים גרמניים זקנים, הם הובילו את הקטר היחיד ובכל פעם עצרו ביער נידח והעבירו את הקטר לרכבת אחרת", משתפת מרים.

בכל פעם שנעצרה הרכבת, ירדו מי שעוד היה מסוגל ללכת לחפש אוכל בסביבה. "זה היה תפקידו של אחי. הוא היה חוזר עם כיכר לחם או מה שהיה מוצא, כי ברכבת הגרמנים לא נתנו לנו דבר", היא ממשיכה. בעודם נוסעים ימים ברכבת, מעליהם מטוסי צבא ארצות-הברית הפציצו באירופה. "בכל פעם שהיינו עוברים תחנת רכבת או גשר, אחרי מספר קילומטרים היינו שומעים את המטוסים ואומרים לעצמנו שהגשר בטח כבר התפוצץ". תקיפות האוויר של צבא ארצות הברית נמשכו לאורך כל מלחמת העולם השנייה.

 
מרים ומשפחתה לפני המלחמה | תמונה באדיבות המשפחה

שבועיים עברו ב"רכבת האבודה" ברחבי גרמניה, עד שהגיעו לכפר קטן ושוחררו ע"י הצבא הרוסי. גם שם החיים לא היו קלים. "מצד אחד היה שחרור, ומצד שני לא ידענו לאן ללכת ומה לעשות מכאן", מעידה מרים. אחרי תקופה בכפר בגרמניה, עברה מרים בעוד מספר תחנות עד שהגיעה עם משפחה להחלטה הנכונה בדעתם. "הציונות אצלנו בתרבות ובבית הייתה כל-כך חשובה, והיא הפכה מיד לפתרון. בגלל זה החלטנו לעלות לישראל. העלייה ארצה הייתה הצעד החיובי בידיעה שמה שקרה לא יקרה שנית".

מרים עלתה ארצה והקימה בית בישראל עם בעלה אקי בקיבוץ צרעה. נולדו להם שישה ילדים ואחד מהם, רן ז"ל, שירת כטייס מסוקים בחיל-האוויר. במהלך שירותו התבקש רן ז"ל להטיס את קנצלר גרמניה בביקורו בארץ. רן החליט שיעשה זאת אך ורק אם אימו תאשר זאת. "אין דבר גדול יותר עבורי מאשר שבני, טייס בחיל-האוויר הישראלי, יטיס את קנצלר גרמניה. זה הניצחון שלי", העידה.

 
צילום: מייק יודין | עיצוב גרפי: נועה בן אליעזר

מדור אל דור
"הבחירה להיות לוחם ולשאת בנטל קשורה ללא ספק לסיפור של סבתא. זה לא משנה אם עושים את זה מהקוקפיט או מהטנק, אבל אני חושב שמי שיכול - ראוי שיעשה זאת במדינה שלנו", קובע סרן ר'. "הערכים שלמדתי מסבתא, שעומדים אל מול מה שהיא חוותה, הם שצריך לכבד ולעזור לכל אדם באשר הוא אדם ושאסור להיות אדישים לסובב אותנו. זה חלק ממה שעובר לי בראש, ברגע שאני מוזנק בלילה לחרמון כדי להציל ילד סורי פצוע, בתקופה של מלחמת האזרחים הנוראית שהתחוללה מעבר לגדר שלנו. כמה שאנחנו היינו קרובים לזה, אל מול המקום בו אנחנו נמצאים כיום, הופך את הפעולה הזו לחובתנו למרות שאנחנו 'לא חייבים' לפעול כי מדובר בסיוע לאנשי מדינה שהיא איננה שלנו".

 
צילום: מייק יודין

אך סגירת המעגל היא אינה רגעית. היא מתבססת, מתמשכת אט-אט. היא עוברת מדור לדור ומכה שורשים. "מה שספגתי מסבתא זה את הרוח שלה, את הערכים, הכבוד לכל אדם והסובלנות. אלו דברים שהיא ספגה כילדה לפני המלחמה וגם אחריה", מסכם סרן ר'. "זה מה שאני קיבלתי ממנה בחיים שלי, וכאדם, כצוות-אוויר וכקצין בצבא ההגנה לישראל זה המסר האוניברסלי שאנחנו צריכים ללמוד מהדבר הנורא שקרה. היא לא ניצולת שואה, היא שורדת שואה. הם שרדו מלחמה קשה מאוד וזה לא במקרה".