סיפורו של עמיחי: הטייס היהודי שלחם בנאצים

04.03.2019 | הדס לבב | תמונות באדיבות המרואיינת
עמיחי היה ילד שובב ותלמיד מצטיין עם חיבה לעולם התעופה. הוא התגייס לחיל-האוויר הבריטי והשתתף באינספור גיחות מסוכנות במהלך מלחמת העולם השנייה, באחת מהן מצא את מותו. עמיחי לא זכה לראות את הקמת המדינה, אך מוכר כחלל צה"ל. סיפורו של הטייס היהודי המזוקן

עמיחי הוניג ז"ל נולד בשנת 1919 בעיר פרת' באוסטרליה. הוריו, חנה ומרדכי, היו ילידי פלשתינה-א"י שהיגרו לאוסטרליה בנעוריהם. בהשפעת הודעת תמיכת חבר הלאומים ביישוב היהודי קראו לבנם הבכור עמיחי. "עמיחי, אחי, היה הראשון בעולם שנקרא בשם זה", מתגאה תקווה, אחותו של עמיחי. "אבא שלי המציא את השם, שילוב של 'עמי' ו'חי'".

עמיחי הצטיין בלימודיו ואף קפץ מספר כיתות. אביו תיאר זאת במכתב: "ביום הורים מחנכו סיפר: עמיחי הוא שובב גדול, משחק תמיד בשיעורים. בשיעור היסטוריה ראיתי אותו מקבל בולים מספסל שני. הפסקתי את השיעור ואמרתי לכיתה - עכשיו עמיחי יספר לנו את כל מה שלימדתי אתכם. הוא עמד וחזר על כל השיעור ואפילו על הקטע שקראתי מהספר. יש לך ילד מצטיין".

משפחת הוניג לא שכחה את ארץ ישראל. "הורי היו ציונים", מספרת תקווה. "אבי קיבל הזדמנות לנהל פרדסים בחדרה ובשנת 1931, כאשר עמיחי היה בן 12, משפחתי היגרה לפלשתינה-א"י". המשפחה התגוררה בראשון לציון ולאחר מכן עברה לחדרה ועמיחי שהיה בן 16, החל ללמוד בבית-הספר החקלאי "כדורי". בין חבריו ללימודים היו, יגאל אלון ז"ל, לימים מפקד הפלמ"ח, שלמד מחזור מעליו ויצחק רבין ז"ל שלמד שני מחזורים מתחתיו. עמיחי סיים את לימודיו בהצטיינות. לאחר מכן עבד במחלקת החקלאות והדייג של ממשלת המנדט.

הטייס היהודי המזוקן
"כחצי שנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמיחי הודיע לי שהוא רוצה להתגייס לחיל-האוויר הבריטי", נזכרת תקווה. "הייתי בטיול ופגשתי בו, הוא אמר 'אל תגידי לאבא ולאמא אבל נרשמתי לחיל-האוויר הבריטי'".

"הוא בחר להצטרף לחיל-האוויר כי עולם הטיסה סיקרן אותו וחיל-האוויר הבריטי נחשב יוקרתי ביותר. אך מעל הכל הוא הרגיש שעליו לקחת חלק במלחמה נגד הנאצים", מוסיפה תקווה. "ביום הגיוס ליווינו אותו לתחנת הרכבת בלוד. הוא עלה על רכבת למצרים, ומשם המשיך לבית-הספר לטיסה בעיראק". עמיחי סיים את קורס-הטיס בהצלחה, נשלח לחזית המדבר המערבי והצטרף לטייסת 14. כטייס מפציץ תקף ריכוזי אויב, שיירות אספקה ובסיסי צבא.

באחת הפעולות יצא עמיחי להפציץ את שדה-התעופה בטוברוק אשר בלוב בו רוכז שריון איטלקי. האזור היה מכוסה ערפל כבד שצמצם את הראות למינימום וכשהגיע המבנה לאזור לא היה ניתן לאתר את המטרה. מפקד הטייסת ביטל את התקיפה והורה לחזור לבסיס. כולם חזרו מלבד עמיחי שדבק במשימתו, מצא את בסיס האויב ותקף אותו.

"כשנחת עמיחי, זימן אותו המפקד אליו", מספרת תקווה. "עמיחי היה בטוח שקוראים לו למשפט צבאי על התנהגותו. במקום זה, המפקד אמר שלפי הצילומים הפצצות שהטיל השמידו את המטרה ושעל פעולה זו הוא יקבל עיטור". על פעולתו קיבל את עיטור "מדליית הטיסה המצוינת" (DFM) שהוענק לטייסים שגילו אומץ לב יוצא דופן בקרב מול כוחות אויב.

בפקודת היום נאמר: "הטייס, עמיחי הוניג, השתתף בהתקפה אווירית על ריכוזים של כלי-רכב ותעבורה של האויב. על אף תנאי מזג-אוויר קשים השלים באומץ ובמופת את תפקידו וביצע לבסוף התקפה מוצלחת ביותר מגובה נמוך מאוד. על-ידי כישרונו הצליח הטייס הוניג לגרום נזק רב והרס לכוחות האויב המזוינים". גבורתו של הטייס היהודי המזוקן וזכייתו בעיטור כה גבוה, הדהדה בעיתונות היהודית באנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה ובארץ ישראל.


עמיחי ובני משפחתו

"ייתכן ששלום לבנכם"
לאחר חופשה קצרה, נשלח עמיחי להדריך בביה"ס לטיסה בקניה, שם קיבל דרגת קצונה. "בזמן שהיה שם, בער בו לחזור לעשייה המבצעית", מגלה תקווה. כעבור שלושה חודשים חזר לטייסת 603, שהפעילה מפציצי בופייטר דו-מנועיים ועסקה בתקיפת מטרות מול חופי יוון וכרתים והצליחה להטביע מספר אוניות אויב.

ב-30 באוגוסט 1943 המריאה רביעית מפציצים מבסיס בארקה בשעה 07:27 בבוקר. המוביל היה סגן עמיחי במשימת סיור ותקיפה לאורך החוף המערבי של יוון. לאחר סבב ראשון של תקיפות מוצלחות, פקד עמיחי לתקוף וצלל עם מטוסו לעבר ספינה גרמנית. נפתחה עליהם אש קטלנית, מטוסו של עמיחי נפגע והחל מאבד גובה במהירות כשהוא עולה בלהבות. נווט אחד המטוסים ראה את מטוסו של עמיחי גולש אל המים ומתרסק, אך נדמה היה לו שהוא רואה שתי דמויות צפות. כאשר חזרו המטוסים לבסיסם הוכרז עמיחי הוניג והסמל פינלי, הנווט שלו, כנעדרים.

"זה היה יום שישי, אבא שלי חזר מתל-אביב עם עיניים אדומות", משחזרת תקווה. "הוא אמר שהוא חולה, אבל בעצם קיבל את הטלגרמה בה הודיעו שעמיחי נעדר". בטלגרמה ממשרד התעופה הבריטי נכתב: "הבן שלך נפגע מפעילות האויב בשעות הבוקר ולא חזר. אם הוא שבוי מלחמה הוא יצליח ליצור אתכם קשר. בינתיים אנחנו מקיימים חקירות וברגע שנדע יותר ניידע אתכם".

מכתב נוסף הגיע ממפקד הטייסת של עמיחי: "ברצוננו להגיד לכם עד כמה עמוק צערנו, ייתכן ששלום לבנכם והוא שבוי מלחמה. האסון אירע לא רחוק מהחוף וביודענו שבנכם ועוזרו היו שחיינים טובים, ייתכן שהגיעו לחוף בשלום. עמיחי היה אהוב על כל האנשים ואישיותו חסרה מאד בבסיסנו. אם מת בנכם הרי מת כבן גאה ואציל שתרם רבות למטרה נעלה".

"חודש אחרי האירוע ישבתי בחדרי והכנתי שיעורים", נזכרת תקווה. "פתאום שמעתי צעקה של חיה, צעקה של אם שכולה. אמי קיבלה מברק: 'חיפשנו בכל מקום, היינו בקשר עם מחנות שבויים גרמניים. הוא לא נמצא, אנחנו מניחים שהוא נהרג'".

"הלב פועם, הנצליח?"
"הורי רצו למצוא את גופתו של עמיחי", אומרת תקווה. "אמי הייתה מתעוררת בלילה בצעקות 'אולי הוא איבד את ההכרה, אולי הוא לא זוכר'. אבא שלי ישב שעות על הכורסא וחיכה". רק כחלוף שבע שנים, שנתיים לאחר קום המדינה, ניתן היה לקבל אשרות כניסה ליוון. חנה ומרדכי ידעו באיזה מקום נפגע מטוסו של עמיחי, הקהילה היהודית עזרה אבל משרד חיל-האוויר הבריטי ביוון טען שאין טעם בחיפוש.

ארבעה שבועות נסעו מכפר לכפר, סמוך לאזור בו נראה מטוסו של עמיחי מתרסק. המסע היה מייאש ובכל פעם שנראה היה כי נמצא קצה חוט, התברר שמדובר בידיעת שווא. "קנינו כרטיסים לנסוע לאתונה ולחזור כבר ארצה", כתב מרדכי ביומנו. "בבוקר לפני עלותנו לאונייה, התקבלה טלגרמה בה היה כתוב שעלינו לבוא בדחיפות לעיירה לבקס. נסענו לשם". נער יווני שהיה נוכח בשעת קבורת הטייס הבריטי, זכר את המקום והראה אותו למשפחת הוניג. "פתחנו את הקבר ומצאנו את השלד. לי נדמה היה שהגופה גדולה יותר מעמיחי, עצמות הפנים רחבות מדי והשיניים גדולות מדי", ציין מרדכי ביומנו. "הרופא בדק את שיני השלד ואמר שהן דומות לתמונתו של עמיחי. מבדיקת השיער נמצא כי צבעו שחור, כמו שיערו של עמיחי".

ההליך הרשמי להעלאת העצמות ארצה היה ארוך ומייגע, על כן החליטו הוריו של עמיחי לעשות זאת בכוחות עצמם. "הלב פועם, הנצליח? מוכרח להיות בשתיקה", כתב מרדכי ביומנו. "הרי שאם ישמעו שיש עצמות של מת האונייה תסרב לקבל את התיבה". המבצע הצליח והתיבה ובה עצמותיו של עמיחי הגיעה לישראל. הוא הובא לקבורה בבית-הקברות בחדרה. על שמו של עמיחי הוניג נקרא קלוב התעופה בחדרה.

עמיחי נפל במלחמת העולם השנייה ולא זכה לראות את הקמת המדינה, אך מוכר כחלל צה"ל. בשלהי שנות ה-70 הוחלט כי יש להנציח גם את החללים אשר נפלו לפני מלחמת העצמאות. מדובר בחללים שנפלו בין 1860 (שנת היציאה מחומות ירושלים) ועד נובמבר 1947 ופעלו למען קוממיות ישראל.